לאורך קו החוף גרגר חול בשם בלה, המתגוררת עם משפחתה מתחת לחלוקי נחל. לילה אחד גאות מתנפלת החוצה ומתנגשת בחלוקי הנחל. בלה ומשפחתה ערים לחוות את הזריחה הראשונה שלהם.

משפחתה של בלה נסוגה בחזרה לחלוקי הנחל, בעוד בלה, סקרנית, מחליטה להישאר. עיניה של בלה החלו להסתגל, "אני יכול לראות!" היא צועקת. "אבל לא ראיתי קודם?" היא הרהרה. ככל שהביטה באור השמש היא זרחה והתבהרה יותר מכל גרגירי החול האחרים.

בחמימות היום, רוח רכה לוחשת, "בלה! בלה! אני רואה שאתה רוצה לזרוח כמו השמש, ”הרוח מדברת במילים חכמות. בלה מתמלאת סקרנות ומתרחקת מהאבן כדי לראות מי מדבר, אבל היא לא רואה איש.

תוך כדי ההרהורים, משב רוח מתגלה ומגלגל את בלה לאורך קו החוף סמוך לקצה הגלישה. "איזה מראה נפלא," היא קוראת, כשהיא נדהמת מכל מה שעיניה יכולות לראות.

גם במפרץ שוכנת צדפה בשם איאן אשר מבחינה במשהו מנצנץ מעל פני המים. כששוחים קרוב יותר, איאן רואה שזה גרגיר חול ושהגרגר הזה שונה מאוד. למרות שהוא מנסה להתקרב, זרם האוקיינוס ממשיך לסחוף את איאן בחזרה לים.

שוב הרוח יוצאת ובלה נסחפת. "עצור עצור!" היא בוכה, אך הרוח ממשיכה לגלגל אותה לאורך שפת הגלישה.

"בלה!" משפחתה זועקת, "בלה!" כשהם צופים בה עוזבת מעבר לעיניהם.

לאחר שהתגלגלה קילומטרים רבים וראתה את המרחק הגדול קדימה, בלה מתחילה להרגיש חסרת תקנה וחסרת אונים. "אין ספור הדגנים", אומרת בלה, "ומי אני בין כל כך הרבה?" מחשבות של חוסר חשיבות מציפות את מוחה והזוהר שלה מתחיל להתמעט. ובלה מתחילה להתגעגע למשפחתה.

בינתיים, איאן הצדפה, לא ויתר וממשיך לעקוב אחר בלה מרחוק. אולם בכל פעם שהוא מנסה להתקרב, הזרם התת -סוחף סוחף אותו בחזרה אל הים. עייף ממסעותיו, איאן נח על שונית אלמוגים.

ממש באותו רגע הרוח נעצרת וגרגיר החול הקטן נופל קדימה. כשהגלים מתקרבים יותר ויותר, בלה מציצה כלפי מעלה אל הגל המגיע אליה לפתע.

"אני שוקע! אני שוקע!" צורחת בלה. ככל שהיא מנסה להישאר צפה, הזרם ממשיך לשאת את בלה עוד ועוד לתוך הים, והאנרגיה שלה מתנקזת. שוקע למעמקי העץ, הלחץ באוקיינוס הולך ומתחזק. בלה מתנשפת בנשימתה האחרונה ואז שוקעת במעמקי הים השטוחים.

בעוד יצורי הים מתפעלים מהנוצץ, איאן גולש במהירות לכיוון בלה.  

כאשר בלה מתעוררת, היא מוצאת את עצמה במקום חשוך וקר והיא לא יכולה לראות דבר. למרות שהיא מנסה לזוז, היא לא מצליחה. "איפה אני?" היא שואלת, אבל אין תשובה. לבד ועייפה, זקוקה למנוחה, בלה עוצמת את עיניה בתקווה שזה רק חלום.

עם ההתעוררות, בלה מגלה שהיא עדיין לא יכולה לראות. "תעזור לי!" היא צועקת, "עזור לעזרה-" היא עוצרת, כשהיא מרגישה רטט. "אני לכוד!" בלה צורחת: "איפה אני?"

“אין צורך לצעוק או לפחד גרגר קטן. אני איאן. אני יכול לעזור לך."

"אז תוציא אותי מהמקום הזה וקח אותי לחוף שלי. אני מתגעגע למשפחה שלי." אומרת בלה

"לו רק יכולתי להגיע לקו החוף אבל הזרם פשוט חזק מדי. למה לא להישאר כאן לשינוי, ובסבלנות נצמח יחד ".

"בסדר!" בלה מסכימה, מהרהרת למה התכוון איאן, "אגב, שמי בלה."

"בלה, זה ייקח זמן אבל צריך להזהיר שרבים מוותרים כי הם לא היו מוכנים לסבול את השינוי".

"אז נוכל לחקור ביחד." בלה מעודדת.

כל יום שניהם גדלו והתחזקו. כמו כן, חלק קטן מהקליפה של איאן הופך לשקוף ומאפשר לבלה להציץ דרכו.

ככל שעובר הזמן, בלה משתוקקת לאור השמש שראתה. שכן בזמן שהיה חשוך וקר מתחת לחלוקי נחל, הדברים נראו הרבה יותר גרועים עכשיו. בלה מרגישה שוב שחייה הפכו לאפלים עד אין קץ. היא לא מצליחה להתמודד, היא זועקת: "אני רוצה לראות!"

"רק עוד קצת." איאן מעודד.

גם איאן וגם בלה גדלו, התחזקו והתחזקו מיום ליום, עד שיום אחד, איאן הצליח לדחוף את הזרם ושוחה לכיוון קו החוף. איאן פותח את קליפתו ומגלגל את בלה.

לאורך החוף, בלה רואה את אינספור גרגירי החול בוהים בה בפליאה. בלה שומעת אותם אומרים: "היא מהממת!" "היא מסנוורת!" "אני רוצה להיראות בדיוק כמוה!"

בלה תוהה על מי הם מדברים ולמה הם פעורים בה. "אני לא כמו אחד מהם? אני רק אחד מני רבים ", כך חשבה.

בדיוק אז היא שומעת קול שמגיע מהשמיים שמוציא: "בלה, בלה, באמת שיש הרבה דגנים בכל רחבי כדור הארץ, אך מעטים מאוד הופכים להיות פנינה!"

​